אני מאמין שהדרך לשקט נפשי מתחילה בטיפול שרואה אותך – לא רק את האבחנה שלך.

אתם זוכרים את התקווה שהייתה לכם כשהתחלתם לחפש עזרה? קיוויתם למצוא מישהו שייקח אתכם יד ביד, שיסביר, שיכוון, שיעניק תחושת ביטחון בתוך כל הכאוס. חלמתם על מקום שבו סוף סוף יראו אתכם, או את יקירכם, מעבר לתווית, מעבר לאבחנה.

אבל המציאות, לעתים קרובות, מרגישה אחרת לגמרי. אתם מוצאים את עצמכם מול מערכת עמוסה, קרה ומנוכרת. פגישות קצרות, התמקדות כמעט בלעדית בתרופות, ותחושה שאתם עוד מספר בתור. אתם מספרים את סיפורכם שוב ושוב, אך מרגישים שאף אחד לא באמת שומע את הזעקה שמאחורי המילים. המאבק בבירוקרטיה מתיש אתכם, ותחושת הבדידות רק הולכת וגדלה.

הבעיה הזו, התחושה שאתם נאבקים לבד מול קיר אטום, היא מה שאני מכנה "מלכודת הטיפול הלא-אישי". זו מלכודת שנובעת ממערכת שלא תמיד יש לה את הזמן או המשאבים להעמיק, לראות את ההקשר הסביבתי והמשפחתי, ולהבין את האדם השלם. היא גורמת לכם להרגיש אשמה, תסכול וחוסר אונים, ולפעמים אפילו גורמת לכם לחשוב שאולי פשוט אין פתרון. אבל זה לא חייב להיות ככה.

בתחילת דרכי המקצועית, נכנסתי למערכת הציבורית עם עיניים בורקות ורצון עז לעזור. האמנתי שאני הולך לשנות את העולם, אדם אחרי אדם. מהר מאוד, המציאות טפחה על פניי. מצאתי את עצמי במסדרונות עמוסים, עם לו"ז בלתי אפשרי שאיפשר לי 15 דקות בלבד לכל מטופל. 15 דקות כדי לשמוע סיפור חיים שלם של כאב, טראומה ותקווה.

הרגשתי כמו פקיד מרשמים. אנשים היו נכנסים, מתארים בקצרה את מצוקתם, ואני, תחת לחץ הזמן, הייתי נאלץ לקבל החלטות מהירות, לרוב תרופתיות. ראיתי את האכזבה בעיניים שלהם. הם באו כדי שישמעו אותם, וקיבלו פתרון חלקי בלבד. הרגשתי שאני מפספס את העיקר – את הקשר האנושי, את ההבנה העמוקה שכל כך חיונית לריפוי. המשבר הגיע ביום שבו אם לבוגר על הרצף האוטיסטי פרצה בבכי במשרדי ואמרה לי: "אף אחד לא מסתכל על הבן שלי, כולם מסתכלים רק על האוטיזם שלו". המשפט הזה זעזע אותי.

באותו רגע, הבנתי שאני חייב לעשות שינוי. גיליתי שהכלי העוצמתי ביותר שיש לי הוא לא בלוק המרשמים, אלא היכולת להקשיב, להכיל, ולהיות נוכח באופן מלא עבור המטופל שמולי. החלטתי להקים מקום משלי, קליניקה שתתבסס על העקרונות האלה. מקום שבו הזמן לא רודף אחרינו, שבו אפשר לצלול לעומק, ושבו כל אדם ירגיש שהוא הדבר החשוב ביותר בעולם באותו הרגע.

היום, אני רואה את הניסים שקורים כשנותנים לאנשים את המרחב וההקשבה להם הם זקוקים. אני רואה הורים שמקבלים כלים ומצליחים לעזור לילדיהם, אנשים שסבלו מדיכאון וחרדה במשך שנים וסוף סוף מוצאים הקלה, ובעיקר – אני רואה תקווה חוזרת לעיניים. למדתי שהלקח החשוב ביותר הוא שריפוי אמיתי מתחיל בקשר אנושי, בגובה העיניים, ובאמונה בלתי מתפשרת באדם שמולך.